פסק-דין בתיק ע"פ 18/08

1.         ביום 6.9.06 הוגש נגד המערער כתב אישום המייחס לו עבירה של תקיפת קטין, עבירה לפי סעיף 368ב(א) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן: " חוק העונשין").

            תחילה כפר הנאשם במיוחס לו, אך בהמשך הגיעו הצדדים להסדר טיעון, לפיו, חזר בו המערער מכפירתו והודה בכתב אישום מתוקן.

            על פי הסדר הטיעון הוסכם, כי המערער יודה בעובדות כתב האישום המתוקן ויורשע בגינן, אך בטרם יגזר דינו ישלח לקבלת תסקיר של שירות המבחן אשר יבחן את שאלת ההרשעה, אף שהמשיבה הודיעה שהיא תעמוד על הרשעתו של המערער.

            בעקבות הודאתו בכתב האישום המתוקן, הורשע המערער בעבירה של תקיפה סתם, עבירה לפי סעיף 379 לחוק העונשין.

            בית משפט קמא הורה על הגשת תסקיר בעניינו של המערער, שיתייחס גם לשאלת הרשעתו של המערער בדין.

2.         בתסקירו מיום 7.10.07, המליץ שירות המבחן על העמדת המערער במבחן למשך שנה מבלי להרשיעו בדין.

            שירות המבחן עמד על נסיבותיו האישיות של המערער. מדובר במערער בן 47 נשוי ואב לארבעה ילדים, בעל תואר ראשון במתמטיקה וחינוך בלתי פורמלי, עובד כמורה בבית ספר מקיף עין מאהל.

מהמלצה שקיבל שירות המבחן ממנהל בית הספר עלה, שהמערער הינו מורה מוצלח, מעורב בענייני בית הספר, אחראי ואכפתי, על כן מונה לרכז חינוך חברתי. עוד צויין, כי המערער מאתר תלמידים במצוקה, עוזר להם בלימודים ובפתרון בעיות משמעת והתנהגות.

3.         לאחר ששמע את טיעוני הצדדים, החליט בית משפט קמא בגזר דינו מיום 10.12.07 להותיר את הרשעת המערער על כנה וגזר עליו 4 חודשים מאסר על תנאי, צו מבחן למשך שנה וצו של"צ בהיקף של 400 שעות.

4.         המערער מלין בפנינו על עצם הרשעתו בדין ועותר לביטול ההרשעה וכן להקלה בשאר מרכיבי העונש שהוטלו עליו. לטענת המערער, טעה בית משפט קמא עת החליט להותיר את ההרשעה על כנה ולא נתן משקל ראוי למספר שיקולים שיש בכוחם המצטבר כדי להטות את הכף לעבר אי הרשעתו בדין. ב"כ המערער עמד בהרחבה הן בהודעת הערעור והן בטיעוניו בעל פה בפנינו על אותם שיקולים בהדגישו, כי המערער הינו מורה למופת, כי נערכה סולחה בין המורה ובין משפחת המתלונן, כי מדובר במעידה מצערת אחת של מי שעובד כמורה מזה 26 שנה וכי שירות המבחן המליץ שלא להרשיעו. ב"כ המערער הדגיש בטיעוניו, כי לאורך שנות עבודתו של המערער, תרומתו היתה ניכרת והוא שימש בתפקידים שונים כולל רכז שכבה, רכז חברתי, רכז צופים ומורה לכיתת המצטיינים. עוד נטען, שהמשמעות של הרשעת המערער בעבירה קלה יחסית דומה למיצוי הדין עם נאשמים בעבירות פליליות חמורות. בנוסף, נטען, כי הרשעת המערער תגרום לפיטוריו מן העבודה ותהפוך אותו למובטל ובכך תענש גם משפחתו. לגרסת המערער תוצאה זו אינה נכונה ואינה עומדת במבחני הסבירות, המידתיות, ההרתעה והגמול. עוד נטען, כי בית משפט קמא לא נתן משקל ראוי לעברו הנקי של המערער, לחרטתו הכנה ולהודאתו.

            בתמיכה לטעוניו הגיש המערער מכתבי המלצה מטעם מורי בית הספר, מטעם ד"ר טאהא מסאלחה ומטעם מועצה מקומית עין מאהל. מדובר במכתבי המלצה המעידים על אישיותו החיובית וכישוריו של המערער.

5.         ב"כ המשיבה ביקשה לדחות את הערעור. לטענתה, השאלה אם יפסיק המערער לשמש כמורה בבית ספר בעקבות הרשעתו אינה צריכה לעמוד לא בפני בית משפט קמא ולא בפני ערכאת הערעור, אלא בפני נציבות שירות המדינה. ב"כ המשיבה עמדה על חומרת מעשיו של המערער בהדגישה את המסר השלילי המשתקף מהתנהגותו נשוא כתב האישום.

6.         ב"כ המערער הפנה למספר פסקי דין שניתנו בבתי משפט שלום ולשני פסקי דין של כב' השופט זמיר, שניתנו בערעור על בית הדין המשמעתי של שירות המדינה. מנגד הפנתה ב"כ המשיבה למספר פסקי דין, שניתנו על ידי ערכאה זו (במותבים שונים) בהיותה ערכאת ערעור ובעיקר לע"פ (נצרת) 1117/05 מדינת ישראל נ. אחמד בן מוחמד בסול (שניתן על ידי כב' השופט יצחק כהן) וע"פ (נצרת) 1474/05 מדינת ישראל נ. אליא בן תאופיק חנא.

7.         השאלה העומדת לפתחנו הינה, האם נפלה טעות משפטית בהחלטתו של בית משפט קמא להרשיע את המערער בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום המתוקן.

            לפי כתב האישום המתוקן, בזמנים הרלוונטיים לכתב האישום, שימש המערער כמורה למתמטיקה בבית ספר בעין מאהל ואילו המתלונן, יליד 1991, היה תלמיד כיתה ח' באותו בית ספר. בתאריך 31.10.05 בשעות הבוקר נכנס המתלונן מספר פעמים לכיתה בה לימד אותה עת המערער ובין היתר ביקש ליתן עט לאחד התלמידים. המערער, שזעם על ההפרעה למהלך השיעור, אחז את המתלונן בכתפו, סטר לו מספר פעמים בלחייו, הפילו לרצפה והורה לו לזחול אליו ולבקש את סליחתו על ההפרעה. המתלונן שחשש מן המערער, עשה כדבריו, רק אז שחרר אותו המערער חזרה לכיתתו.

8.         כידוע, משנקבעה אחריותו של אדם בפלילים, יש להרשיעו. חריג שבחריגים לכלל מותיר בידי בית המשפט סמכות להימנע מהרשעה במקרים יוצאי דופן, כך נפסק בע"פ 2083/96 תמר כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב' (3) 337, 341 (להלן: " הלכת כתב"):

"בפסיקתנו נקבע כי המבחן ללא הרשעה הינו חריג לכלל, שכן משהוכח ביצועה של עבירה יש להרשיע את הנאשם וראוי להטיל אמצעי זה רק במקרים יוצאי דופן, בהם אין יחס סביר בין הנזק הצפוי לנאשם מן ההרשעה לבין חומרתה של העבירה. ראו ר"ע 432/85 רומנו נ' מדינת ישראל, תקדין-עליון, כרך 737,(3)85."

באשר לקרטריונים להטלת של"צ ללא הרשעה על פי סעיף 71א'(ב) לחוק העונשין, נקבע בהלכת כתב כדלקמן:

" תכליתו של סעיף 71א לחוק, כפי שהיא משתקפת גם מן ההסטוריה החקיקתית שלו, דומה איפוא לתכלית סעיף 1 לפקודת המבחן, המאפשר, כאמור לעיל, להטיל מבחן ללא הרשעה. מטרת שני אמצעים אלה הינה שיקומית. ואולם, כידוע, שיקומו של נאשם - הגם שהוא מהווה שיקול מהותי שלציבור כולו עניין בו - הינו אך אחד משיקולי הענישה, שאליו מתווספים שיקולים אחרים הנובעים מאופיה של העבירה.